אסף רביץ, אוהד אדום וכתב מוכשר פרסם השבוע במדור הספורט של וואלה! תמונת מצב מקצועית של הקבוצה עם סיום שבע השנים הרעות שעבר המועדון מאז מותו של רובי שפירא ז"ל, ב-14 בדצמבר 2001, ועד פתיחת העונה הזו שמסתמנת כשינוי מגמה. מאמר מומלץ ששווה לדעתנו פרסום נוסף.
השבוע, לפני 10 שנים בדיוק, התקיים המשחק הגדול ביותר בתולדות הפועל חיפה. אני אמור לסייג את האמירה הזאת, חסרות לי כמה עשרות שנים ברזומה כאוהד, אבל אין לי כוונה כזאת. ב-5 בדצמבר 1998, בדקה ה-95 של משחק העונה, ג'ובאני רוסו ניצח את בית"ר ירושלים עם שער מדהים וקבע עובדה בשטח- זאת העונה של הפועל חיפה. האליפות, מאותו הרגע, הייתה רק עניין של המתנה מורטת עצבים. זה היה הרגע בו התחלתי להאמין שאם הקבוצה שלי מסוגלת, אולי גם אני מסוגל.
בעוד שלושה ימים, לפני שבע שנים, התרחשה הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות הפועל חיפה, גם הפעם ללא הסתייגות. רובי שפירא שם קץ לחייו והקבוצה שהוא אהב ובנה נכנסה להלם ממנו עדיין לא יצאה. זה היה הרגע בו העולם האמיתי חדר בגסות לתוך עולם הפנטזיה של הכדורגל, עולם בו הדבר הגרוע ביותר שאמור לקרות לך הוא הפסד במשחק. זה היה הרגע בו הבנתי שהחיים הרבה יותר מסובכים ממה שחשבתי.
היום, והפעם עם לא מעט הסתייגויות, ניתן להכריז ששבע השנים הרעות של הפועל חיפה הסתיימו. ביום שני, במשחק הבית מול רמה"ש, הקבוצה תציין שבע שנים למותו של רובי בטקס שהפך למסורת שנתית מרגשת. לאחר הטקס תעלה מוליכת הליגה הלאומית, עם 31 נקודות מתוך 39, 8 הפרש על המקום השני, ללא הפסד, ההתקפה הטובה בליגה וההגנה הטובה בליגה. וכל זה בעונה בה חמש קבוצות עולות. מעשית, הסיפור סגור כבר מזמן. המאמן והשחקנים ימשיכו להצהיר שזה לא נגמר, כמו שצריך, אבל לא נראה באופק שום דבר שיכול למנוע מהפועל חיפה לשחק בליגת העל בעונה הבאה.
הפועל חיפה כבר ביקרה בליגת העל במהלך שבע השנים הרעות. הייתה לנו אפילו קבוצה נחמדה ביותר אז, עם שחקנים כמו גילי ורמוט, טוטואנה ואנסומבו, שבעונת העלייה הגיעה גם לגמר הגביע. אבל התקופה הטובה לא החזיקה ליותר מדי זמן וכעבור שנה הקבוצה חזרה למקומה הטבעי בשנים האחרונות- איפשהו בצמרת הלאומית. הפעם התחושה אחרת, תחושה שחוזרים לליגת העל כדי להישאר ולחזור להיות רלוונטיים במפת הכדורגל הישראלי.
יש סיבות טובות לאופטימיות (הזהירה, בכל זאת מדובר באוהדי הפועל חיפה). אם בפעם הקודמת היה להפועל חיפה סגל מוכשר שמדי פעם התחבר, הפעם מדובר בקבוצה טובה באמת. איך מזהים קבוצה טובה? למשל, כאשר היא מנצחת בקלות קבוצת צמרת בחוץ ביום בינוני, כפי שהאדומים עשו ברעננה בשבוע שעבר. או כאשר כל חודש יש לקבוצה כוכב אחר שלוקח יוזמה- בפתיחת השנה נדהמנו מכמות הכשרון שיש לזר הגיאורגי אירקלי גפרידזה ברגליים, לאחר מכן אושרי רואש התחיל לתת הצגות של בלם איטלקי טיפוסי, אחריו הגיע תורו של ערן לוי לתת הצגה אחרי הצגה ולאחרונה הקשר רן אבוקרט מתפתח לשחקן מפתח אמיתי.
סביבם, בנה המאמן שלומי דורה סגל יעיל ויציב. השוער גליל בן שאנן, המושאל מהפועל ת"א, מתברר כמניה בטוחה ויציבה. סיבטי ליפניה הוא בלם נהדר שהשנה תורם גם בהתקפה. יוסי דורה, האח הצעיר של שלומי, עושה עבודה של שני שחקנים כקשר אחורי יחיד. דודו אברהם ביצע עבודה טובה ושקטה עד שנפצע במהלך העונה. החלוץ חמודי כיאל מבצע מעט מדי פעולות חיוביות במהלך משחק, אבל איכשהו לא עובר משחק בלי שהוא מעורב בגול.
עם כל הכבוד לפסקה הקודמת, מקור הגאווה האמיתי של האוהדים הוא שחקני הבית. הפועל חיפה לא רק בנתה קבוצה גדולה, היא עשתה את זה כאשר רוב הסגל מורכב משחקנים שגדלו במחלקת הנוער שלה. ההרכב כולל באופן קבוע 6-7 שחקני בית והספסל מלא בצעירים מקומיים שרעבים לצ'אנס. בסיס הקבוצה הוא המחזור הגדול שלקח אליפות בליגת הנוער תחת הדרכתו של דורה. זה המחזור ממנו הגיעו רואש, אבוקרט, המגן/בלם עודד אלקיים (שלושתם נמצאים גם בסגל האולימפית), הקשר הסופר מוכשר הישאם כיוואן והחלוץ המאכזב רן יצחק. התגלית השנתית היא רן רול, שחקן קו מהיר ואנרגטי שהרוויח מקום ברוטציה הקצרה.
אחד מסודות ההצלחה של הפועל חיפה השנה הוא האווירה הנהדרת. שחקני הבית הוסיפו מחויבות למועדון שקשה לקבל משחקני רכש שנודדים כל שנה, הקפטן אייל טרטצקי הוא מנהיג חיובי נהדר והצעירים שגדלו יחד נהנים מהצ'אנסים הרבים ומאמון המאמן שגידל אותם. דורה והעוזר שלו מאיר בן מרגי הם שניים שיודעים לתקשר עם שחקנים וגם עם הקהל, ויש להם חלק חשוב במצב הרוח החיובי. כבר בקיץ דיברו בקבוצה על האווירה הנהדרת שמאפשרת גם לטראבל מייקר מקצועי כמו ערן לוי (תיכף נגיע אליו) להוציא מעצמו את המקסימום.
בכלל, מרוב דיבורים על שמות וכשרון שוכחים מה חשוב באמת בכדורגל- הפועל חיפה סגרה מוקדם מאוד כמעט את כל הסגל, החזירה הביתה מושאלים נצחיים, קידמה לתפקיד משמעותי יותר את מאמן הכושר המצוין אברי מונצ'ר, יצאה למחנה אימון יעיל כמעט עם סגל מלא ורוב הספסל שלה מורכב מצעירים רעבים במקום ותיקים ממורמרים. הקבוצה משחקת עם בטחון שעוזר לה להיות יעילה גם בימים פחות טובים ולאחרונה אפילו הבקיעה מתרגילים בבעיטות חופשיות וקרנות קצרות א-לה בארסה.
ואם שום דבר אחר לא הולך- יש את ערן לוי. זו השנה השנייה שלוי הוא הפרוייקט הגדול של דורה ובעיקר מונצ'ר הוותיק. לפני שנה וחצי לוי התחנן לקבל צ'אנס בהפועל חיפה, היום הוא השם החם בלאומית. העבודה הייתה בעיקר על הצד המנטאלי, ברגע שהוא התעסק בעיקר בכדורגל לוי הזכיר לנו שמדובר בכשרון שאין הרבה מסוגו בארץ. בכל רגע נתון הוא מסוגל להבקיע מ-30 מטר או להעמיד שחקן מול שוער בקלות מפחידה. השלב הבא שלו יהיה ללמוד שב-90 אחוז מהמקרים עדיפה הפעולה הפשוטה. הניסיון שלו להתחכם כמעט בכל נגיעה בכדור עולה לקבוצה בהמון איבודים.
עד כה לא הזכרתי במילה את הבעלים יואב כץ. עבור אוהדים רבים, כץ הוא עננה אפורה המעכירה את האופוריה סביב הקבוצה. הבעייה עם כץ היא לא שאין לו יכולת או רצון להשקיע בקבוצה סכומים שיוכלו להחזיר אותה לצמרת ליגת העל, אוהדי הפועל חיפה אף פעם לא היו בעלי עיניים גדולות, אלא אופן ההתנהלות שלו. הוא בקושי נמצא בארץ, מתווכח על כל הוצאה ולפעמים מעמיד את הקבוצה במצבים אבסורדיים בשל כך. באופן כללי הוא משדר תחושה שעבורו הקבוצה היא מטרד ושהוא ישמח למכור כל כשרון צעיר כדי לכסות הוצאות ואולי גם להרוויח.
אם להיתלות באילנות טרנדיים - הפועל חיפה הייתה יכולה להיות בשנה הבאה סוג של הופנהיים- קבוצה צעירה, מוכשרת ומתואמת עם מאמן התקפי שנמצאת במרחק 2-3 פגיעות בול בזרים מקבוצה עם פוטנציאל לצמרת בליגת העל. בעלים עם קשר רגשי אמיתי לקבוצה היה מנצל את התקופה הנהדרת הזאת כדי להחתים שחקנים על חוזים ארוכים, להצהיר שהוא לא מוכר אף אחד ולייצר באזז חיובי. במקרה של כץ, רוב הסיכויים שרואש יימכר בקיץ למרבה במחיר ואולי גם שחקני מפתח נוספים יעזבו.
אבל הדאגה האמיתית היא לעתיד הרחוק יותר. העונה הזאת מוכיחה שהפועל חיפה יכולה להצליח גם עם כץ, אבל ההצלחה היא בעיקר תוצר של שחקני בית שהתפתחו בשנים בהן רובי שפירא טיפח את מחלקת הנוער. כיום מחלקת הנוער של הקבוצה היא ברדק מתמשך ועצוב לחשוב על מה שיקרה כאשר הילדים שגדלים בה היום יצטרכו לקבל את המושכות לקבוצה. לכן ההשוואה להופנהיים, שם רוב ההשקעה היא בנוער, מופרכת לחלוטין, ובתסריט האופטימי הפועל חיפה יכולה להפוך אולי למכבי פ"ת עם קהל.
יכול להיות שאין טעם לשאוף ליותר. יכול להיות שגם עם ניהול מושלם, בלי כסף המקסימום שניתן להגיע אליו בארץ הוא עונה בשולי הצמרת ואז התפזרות הכוכבים לכל עבר. אולי אחרי המאניה והדיפרסיה, מה שהפועל חיפה צריכה זה כמה שנים של שגרה בליגת העל שיעזרו לקבוצה להתבסס ואולי יביאו משקיע נלהב יותר.
ואולי במקום לחשוב על העתיד הגיע הזמן לשקוע ברגע, להתמוגג על קבוצה מהנה שמתבססת על ילדים מוכשרים שגדלו אצלנו בבית, על מאמן מוכשר שגדל אצלנו בבית ועל אווירה מצוינת ושקטה. זה מה שרוב אוהדי הכדורגל מפנטזים עליו וזה מה שהפועל חיפה מספקת לקהל הנהדר שלה השנה. מזמן לא היה לאוהדי הפועל חיפה משהו שכמעט כל אוהד בארץ יכול לקנא בו.
בהקניית בטחון ובניהול משחק. בואו נבדוק איך הפועל מתפקדת בפרמטרים הללו:
עונה שבה כלום לא הולך. יחד עם הבעיות מחוץ למגרש הוא נקודת תורפה די רצינית. גם במשחק טוב שלו, כמו ברעננה, הוא לא מצליח להשרות בטחון על ההגנה שלו ונדמה שאף אחד לא יודע מתי הוא הולך לצאת לכדור וכשהוא יוצא אם הוא הולך לעשות משהו טוב.
הספורט לא יגרמו לך לחשוב אחרת. בליגה הלאומית גם לא באים למשחקים 1,000 איש כמו שכתוב בעיתון של יום ראשון, רק שאף אחד לא מסכים לספור כדי לא לחשוף את הסוד ששמור כבר הרבה שנים בקשר של שתיקה. הליגה הלאומית היא ליגה הרבה פחות צבעונית ובעיקר הרבה יותר עצובה מכפי שזה משתקף בתקשורת. זו ליגה שבה גדולים הסיכויים שאם תלך לעשות קניות של חצי שעה ב"מפגש מכבי" לא תחמיץ שום דבר מיוחד, ומצד שני אם כבר כן יפול איזה שער מקרי בפרק הזמן הזה – כנראה שלעולם לא תראה אותו בטלוויזיה.
חריצת הדינים, אולי היא תתגנב אפילו לעמודי השער ולכתבות הצבע, אבל מה שחשוב באמת הוא שבשמונת החודשים שיעברו בתווך, הליגה הזאת תהיה שקועה בקומה עמוקה. כי מהמתכון הסודי שרקחה ההתאחדות לכדורגל לפני חמש שנים תחת הכותרת "צמצום הליגות" (בשם התחרותיות של ליגה הראשונה), מה שיצא זה שבליגה השנייה יש בליל איום של 12 הקבוצות המקצועניות הכי גרועות בארץ. שום הבדל ממשי אין ביניהן, כולן משחקות רע כמעט באותה מידה, ורק יד שטנית נעלמה מדרגת אותן לפי רצונה. פסים יתחברו או לא, כדורים ישרקו משני צדי הקורה, פנדלים מקריים יובקעו או יוחמצו, והשאלה היא למי יהיה יותר מזל, ורק מזל, להתעורר בחמשת המחזורים האחרונים כשהוא גבוה למעלה.