זה היה יום שחור. יצאנו אני ועדי מוקדם מהבסיס בכדי להספיק להגיע בזמן, הגענו שעה לפני תחילת ההלוויה.
היינו בין הראשונים בחנייה של בית העלמין, פתאום התחילו להגיע אנשים. אוהדים צעירים, מבוגרים שלא ראיתי כבר הרבה זמן במגרשים הגיעו בכדי לחלוק כבוד אחרון לזקן האהוב.
מאיר בן-מרגי הגיע, גם אפרים גבאי. אחר כך הגיעו אוטובוסים של תנועת הנוער שבה היה גיורא חבר.
עשרות מכוניות פרטיות, אנשים מהעבודה שלו, אנשי תנועת הנוער, אוהדי קבוצת הכדורגל, המשפחה, חברים קרובים. היו שם פשוט מאות אנשים, דבר שאולי נותן לאנשים את התשובה כמה היה האדם הזה אהוב בקרב חבריו ומכריו.
ההלוויה החלה, עמדנו לנו שם, אוהדיה הצעירים של הפועל חיפה. חלק במדים, חלק בלבוש אזרחי, רחוק מההמולה, היו כאלה שאמרו שהם לא יכולים לראות אותו, היו כאלו שאמרו שהם לא יכולים להסתכל למשפחה בעיניים.
לאט לאט מצאתי את עצמי מסתובב ומחפש דרך להתקרב כדי לראות אותו בפעם האחרונה, לא ממש הצלחתי להתקרב אבל את זעקותיה של המשפחה שמעתי יותר טוב מאת דבריו של הרב.